Parte quinta
La generosidad
En esta primera puerta de la quinta parte hablaremos de la generosidad. Esta midá, cuando se la conduce por el camino equilibrado y correcto —sin llegar al despilfarro ni al derroche—, es sumamente loable. El hombre debe reforzar esta midá frente a su contraria, es decir, la tacañería, porque los grandes hombres, los reconocidos por su valía, no consideran que la tacañería sea loable.
מִדַּת הַנְּדִיבוּת
הַשַּׁעַר הָא' מִן הַחֵלֶק הַה' נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַנְּדִיבוּת. הַמִּדָּה הַזֹּאת כְּשֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ עַל הַדֶּרֶךְ הַשָּׁוָה הַנְּכוֹנָה שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ בָּהּ אֶל הַפִּזּוּר וְהַהֶפְקֵר הִיא מְשֻׁבַּחַת לִמְאֹד. וְצָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּגְבִּיר הַמִּדָּה הַזֹּאת עַל אֲשֶׁר כְּנֶגְדָּהּ רָצָה לוֹמַר מִדַּת הַקַּמְצָנוּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגְּדוֹלִים בִּבְנֵי אָדָם הַמְפֻרְסָמִים בַּחֲשִׁיבוּת רוֹאִים שֶׁמִּדַּת הַקַּמְצָנוּת מְשֻׁבַּחַת.
¿Acaso no ves —que Dios te dé éxito— en cuántos lugares elogió el Sabio al generoso? En un lugar dijo que al generoso su generosidad lo eleva a muchos grados de grandeza, en este mundo y en el venidero, como está escrito (Mishlé 18:16) «La dádiva del hombre le abre paso y lo lleva ante los grandes». En este mundo, por su cercanía a los reyes, pues les da regalos y les envía presentes —como sabes por la deferencia de Ben Hadad hacia Asá, y de Tiglat Piléser hacia Ajaz, porque estos les enviaron presentes (Melajim II 16).
וַהֲלֹא תִּרְאֶה, הַמָּקוֹם יַצְלִיחֲךָ, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שִׁבַּח הֶחָכָם אֶת הַנָּדִיב: בְּמָקוֹם אֶחָד אָמַר כִּי הַנָּדִיב תַּגִּיעֵהוּ נְדִיבוּת אֶל מַעֲלוֹת רַבּוֹת מִן הַגְּדֻלָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַבָּא, כמ"ש (מִשְׁלֵי י"ח ט"ז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְּדוֹלִים יַנְחֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה מִפְּנֵי קִרְבָתוֹ אֶל הַמְּלָכִים בַּעֲבוּר שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם מַתָּנוֹת וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם מְנָחוֹת. כַּאֲשֶׁר יָדַעְתָּ מִכְּבוֹד בֶּן הֲדַד לְאָסָא, וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר לְאָחָז מִפְּנֵי שֶׁשָּׁלְחוּ אֲלֵיהֶם מְנָחוֹת (מְלָכִים ב, ט"ז).
Y en el mundo venidero, la buena recompensa y el deleite que le llegan por servir a su Dios con su dinero: con el maaser, la tzedaká y las buenas obras, como se dice (Yeshayahu 53:12) «por eso le daré parte entre los muchos». Y como la midá de Avraham Avinu, la paz sea con él, fue la generosidad y la bondad, se hizo conocido por ellas y se le atribuyeron, y ya se le mencionan en el libro de la Torá en varios lugares. Ese es también el sentido del versículo «los generosos de los pueblos se reunieron, el pueblo del Dios de Avraham» (Tehilim 47:10). Y esta midá es loable porque obliga a tratar con honor a quien la posee, como está escrito (Mishlé 19:6) «muchos buscan el favor del generoso», etc.
וּבָעוֹלָם הַבָּא מַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלָיו מִן הַגְּמוּל הַטּוֹב וְהַנֹּעַם מִפְּנֵי עֲבוֹדָתוֹ אֶל אֱלֹקָיו בְּמָמוֹנוֹ בַּמַּעֲשֵׂר וּבַצְּדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה נ"ג י"ב) [לָכֵן] אַחֲלֵק לוֹ בָּרַבִּים. וּמִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָ"ה הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד נוֹדַע בָּהֶם וְנִתְיַחֲסוּ אֵלָיו וּכְבָר נִזְכְּרוּ לוֹ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה בְכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְכֵן הוּא עִנְיַן פֵּרוּשׁ נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם (תְּהִלִּים מ"ז י). וְזֹאת הַמִּדָּה מְשֻׁבַּחַת מִפְּנֵי שֶׁמְּחַיֶּבֶת לִנְהוֹג בָּהּ כָּבוֹד כמ"ש (מִשְׁלֵי ט. ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב, וְגוֹמֵר.
Con ella el hombre se hace merecedor del elogio de la gente: cuando da, lo alaban por ello. Pero lo reprobable de esta midá es que uno malgaste su dinero en algo que no necesita y se conduzca de mala manera, como quien despilfarra en los deseos y se entrega a la búsqueda de placeres. Eso es el derroche, y no está entre las virtudes de los sensatos ni entre sus grandezas.
וּבָהּ יִהְיֶה הָאָדָם רָאוּי לְשֶׁבַח בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן מְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ עַל כָּךְ. אַךְ הָעִנְיָן הַמְּגֻנֶּה שֶׁבְּמִדָּה הַזֹּאת הוּא שֶׁיַּפְקִיר אָדָם אֶת מָמוֹנוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין צָרִיךְ אֵלָיו, וּמִתְנַהֵג בּוֹ מִנְהָג שֶׁאֵינוֹ טוֹב כְּמִי שֶׁמְּפַזֵּר בְּעִנְיְנֵי הַתַּאֲווֹת וּמִתְמַכֵּר בְּהַשָּׂגַת הַהֲנָאוֹת. וְזֶהוּ הַהֶפְקֵר וְאֵינוֹ מִמַּעֲלוֹת הַמַּשְׂכִּילִים וְלֹא מִגְּדֻלָּתָם.
Lo que el hombre sensato debe saber es que dar en el lugar apropiado es un tesoro escondido que no se pierde con el paso del tiempo, sino que permanece para siempre. Esa es la intención de Shlomó, la paz sea con él, al decir (Kohélet 11:1) «echa tu pan sobre las aguas, que al cabo de muchos días lo hallarás». El sentido llano del versículo ordena la generosidad: que el hombre sea dadivoso y practique la bondad, pues quien siembra bondad cosechará su fruto. Y quien se conduce con esta preciada midá nunca carecerá de nada, sino que irá aumentando el doble una y otra vez, de muchas maneras, como está escrito (Mishlé 28:27) «quien da al pobre no pasará necesidad». Y dijo David, la paz sea con él, acerca de los hombres generosos y bondadosos (Tehilim 112:9) «repartió, dio a los necesitados; su justicia permanece para siempre». ¿Y qué dirás de esta valiosa midá, que es como un préstamo hecho al Creador, según se dice (Mishlé 19:17) «presta a Adonái quien se apiada del pobre»? Y dijeron: haz bien a quien lo merece y a quien no lo merece. Con quien lo merece, estará en su lugar; y con quien no lo merece, tú serás digno de haberlo hecho. Y dijeron sobre la generosidad: es de las midot valiosas dar a quien pide.
וּמַה שֶּׁצָּרִיךְ הַמַּשְׂכִּיל לְדַעְתּוֹ כִּי הַמַּתָּן בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ מַטְמוֹן צָפוּן אֵינֶנּוּ אוֹבֵד עִם אֲרִיכוּת הַזְּמַן אַךְ הוּא עוֹמֵד כָּל הַיָּמִים. וְזוֹ הִיא כַּוָּנַת שְׁלֹמֹה ע"ה בְּאָמְרוֹ (קֹהֶלֶת י"א א) שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנַי הַמָּיִם כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. וּפְשַׁט הַפָּסוּק מְצַוֶּה עַל הַנְּדִיבוּת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַדֵּב וְעוֹשֶׂה חֶסֶד, כִּי מִי שֶׁיִּזְרַע הַחֶסֶד יִקְצֹר תְּבוּאָתוֹ. וּמִי שֶׁנּוֹהֵג הַמִּדָּה הַזֹּאת הַחֲשׁוּבָה לֹא יֶחְסַר כֹּל לְעוֹלָם אַךְ הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף כִּפְלֵי כִּפְלַיִם בְּפָנִים רַבִּים, וכמ"ש (מִשְׁלֵי כ"ח כ"ז) נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר. וְאָמַר דָּוִד עָ"ה בְּאַנְשֵׁי הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד (תְּהִלִּים קי"ב ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. וּמַה תֹּאמַר עַל מִדָּה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת שֶׁהִיא הַלְוָאָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי י"ט ט"ז) מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל. וְאָמְרוּ עֲשֵׂה חֶסֶד בְּמִי שֶׁרָאוּי לוֹ וּבְמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. בְּמִי שֶׁרָאוּי לוֹ יִהְיֶה בִּמְקוֹמוֹ וְאִם בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ תִּהְיֶה אַתָּה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאָמְרוּ בַּנְּדִיבוּת: מִן הַמִּדּוֹת הַחֲשׁוּבוֹת לָתֵת לַשּׁוֹאֵל.
Y en el Séfer haKoti: Has de saber que la diligencia consiste en reflexionar bien en todos los asuntos. Lo mejor de ellos es que examines el momento de dar y el de negar, el de actuar y el de hablar; pues el regalo que sigue a una negativa es mejor que la negativa que sigue a un regalo o a una promesa. Y es preferible que tardes en comenzar y, una vez empezado, actúes de inmediato, a que te adelantes a actuar y luego demores en concluir. Sabe también que estás más cerca de hacer lo que no dijiste que de decir lo que no vas a hacer; por eso, cuídate de apresurar tus palabras en algo que temes no poder cumplir. Que sea hermosa tu palabra por la verdad, y tus obras por la rectitud.
וּבְסֵפֶר הַקּוֹטִי, דַּע כִּי הַזְּרִיזוּת לְהִתְיַשֵּׁב בְּכָל הָעִנְיָנִים וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶם שֶׁתְּעַיֵּן בּוֹ בְּעֵת שֶׁתִּתֵּן וְתִמְנַע וְעֵת שֶׁתַּעֲשֶׂה וְתֹאמַר כִּי הַמַּתָּנָה אַחַר הַמְּנִיעָה טוֹב מִן הַמְּנִיעָה אַחַר הַמַּתָּנָה וְהַנְּדָבָה וְטוֹב שֶׁתִּתְאַחֵר לַעֲשׂוֹת וּכְשֶׁתָּחֵל תַּעֲשֶׂה מִיָּד מִשֶּׁתִּתְקַדֵּם לַעֲשׂוֹת וּתְאַחֵר לְהַשְׁלִים. וְתֵדַע כִּי יוֹתֵר אַתָּה קָרוֹב לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁלֹּא תֹּאמַר מִשֶּׁאַתָּה קָרוֹב לוֹמַר מַה שֶּׁלֹּא תַּעֲשֶׂה עַל כֵּן הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּמַהֵר בִּדְבָרֶיךָ בְּדָבָר שֶׁאַתָּה יָרֵא שֶׁלֹּא תּוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ וְיָפֶה דְּבָרְךָ בֶּאֱמֶת וּמַעֲשֶׂיךָ בְּצֶדֶק.
מִדַּת הַקַּמְצָנוּת
En esta segunda puerta de la quinta parte hablaremos de la avaricia. Has de saber que esta midá es sumamente reprobable; entre casi todas las midot no hay otra más reprobable que ella. Porque quien malgasta su dinero, aunque sea censurable, al menos disfruta de sus placeres y del elogio de la gente; en cambio, al avaro solo le queda el reproche y la mala fama, y no obtiene disfrute alguno. La tacañería no es de las midot dignas. Conviene a quien es de los hombres de valía alejarse de esta midá y no conducirse con ella en modo alguno. Según el parecer de todos los sabios, no hay dignidad junto con la mezquindad, ni honradez junto con la codicia. Quien tiene esta midá ya ha perdido toda esperanza de buen nombre y buen recuerdo, como se dice (Yeshayahu 32:5) «no se llamará más generoso al vil, ni al avaro se le dirá noble». Esto se parece a lo que dijo Naval (Shmuel I 25:11) «¿he de tomar mi pan y mi agua...?». Y ya sabes cuál fue su final.
הַשַּׁעַר הַב' מִן הַחֵלֶק הַה' נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַקַּמְצָנוּת. דַּע כִּי הַמִּדָּה הַזֹּאת מִדָּה מְגֻנָּה לִמְאֹד אֵין בְּרוֹב הַמִּדּוֹת מְגֻנָּה מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּפְקִיר אֶת מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְגֻנֶּה יִהְיֶה נֶהֱנֶה מֵהַנָּאוֹתָיו וְשֶׁבַח בְּנֵי אָדָם. וְזֶה אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ כִּי אִם הַגְּנוּת וְהַשֵּׁם הָרָע וְאֵינֶנּוּ מַגִּיעַ אֶל שׁוּם הֲנָאָה. וְאֵין הַקַּמְצָנוּת מִמִּדּוֹת הַחֲשִׁיבוּת. וְרָאוּי לְמִי שֶׁהוּא מִן הַחֲשׁוּבִים שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְלֹא יִתְנַהֵג בָּהּ בְּשׁוּם עִנְיָן. וְעַל דַּעַת כָּל הַחֲכָמִים כִּי אֵין חֲשִׁיבוּת עִם הַכִּילוּת וְלֹא אֱמוּנָה עִם הַבֶּצַע וּמִי שֶׁהוּא מִן הַמִּדָּה הַזֹּאת כְּבָר נוֹאָשׁ מִשֵּׁם טוֹב וּמִזֵּכֶר טוֹב. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ל"ב ה) לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ. וְזֶה דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר נָבָל (שׁ"א כ. י"א) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי. וּכְבָר יָדַעְתָּ מֶה הָיְתָה אַחֲרִיתוֹ.
Esta midá no tiene ninguna virtud, salvo que el hombre guarde lo que tiene —sea poco o mucho— y no lo malgaste, conduciéndose con la medida intermedia, sin que su excesivo cuidado lo lleve a la codicia, porque eso no es de las midot de los hombres dignos. Y dijo el Sabio sobre la mezquindad (Mishlé 11:26) «al que acapara el grano, el pueblo lo maldice», y a la inversa: «pero bendición sobre la cabeza del que lo vende». El sentido llano de esta sentencia se refiere a la tzedaká, pero su sentido oculto se refiere a la sabiduría: no conviene al sensato ser avaro con su sabiduría, pues la sabiduría no mengua por enseñarla, igual que el fuego no se apaga porque de él se encienda una lámpara. Y entre los buenos consejos para corregir esta midá está que el hombre se acostumbre a dar a los cercanos, hasta ir pasando poco a poco a los lejanos, hasta habituarse a la generosidad y la bondad.
וְאֵין בַּמִּדָּה הַזֹּאת שׁוּם טוֹבָה אֶלָּא שֶׁיִּשְׁמוֹר הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לוֹ אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה וְלֹא יַפְקִירֶנּוּ וְיִתְנַהֵג בּוֹ הַמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית וְלֹא יִהְיֶה בָּא בְּרֹב שְׁמִירָתוֹ לִידֵי הַבֶּצַע כִּי אֵינֶנּוּ מִמִּדּוֹת הַחֲשׁוּבִים. וְאָמַר הֶחָכָם בְּמִדַּת הַכִּילוּת (מִשְׁלֵי י"א כ"ו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְהֵפֶךְ זֶה — וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. פְּשַׁט הַמַאֲמָר הַזֶּה בַּצְּדָקָה, וְהָעִנְיָן הַנִּסְתָּר שֶׁבּוֹ בַּחָכְמָה וְאֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל שֶׁיִּהְיֶה כִּילַי בְּחָכְמָתוֹ כִּי אֵין הַחָכְמָה חֲסֵרָה בַּעֲבוּר לִמּוּדָהּ כְּמוֹ שֶׁהָאֵשׁ אֵינָהּ נִכְבֵּית בַּעֲבוּר שֶּׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנָּהּ נֵר. וּמִן הַמּוּסָר הַטּוֹב בְּתַקָּנַת הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁיַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ לְהִתְנַדֵּב עַל הַקְּרוֹבִים, עַד שֶׁיְּדַלֵּג לְאַט אֶל הָרְחוֹקִים עַד שֶׁיַּרְגִּיל בְּמִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד.
מִדַּת הַגְּבוּרָה
En esta tercera puerta de la quinta parte hablaremos de la valentía. Quien, de entre los hombres, domina su temperamento —la naturaleza de la sangre— y tiene un corazón grande, los tendones llenos y los brazos largos, en la mayoría de los casos lo hallarás valiente, sobre todo si está habituado a las guerras. Esta midá es loable cuando se muestra en su lugar y en su momento, y en la medida en que uno calcula poder salvarse de aquello en lo que se mete. Pero si se aparta del camino equilibrado y correcto hasta arrojarse a un lugar de peligro absoluto y de muerte, esta midá es locura, y es una midá reprobable.
הַשַּׁעַר הַג' מִן הַחֵלֶק הַה' נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַגְּבוּרָה. מִי שֶׁגּוֹבֵר עַל מִזְגּוֹ מִבְּנֵי אָדָם — טֶבַע הַדָּם, וְיֵשׁ לוֹ לֵב גָּדוֹל וְגִידָיו מְלֵאִים וּזְרוֹעוֹתָיו אֲרֻכּוֹת בְּרֹב הָעִנְיָנִים תִּמְצָאֵהוּ בַּעַל גְּבוּרָה, כָּל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה רָגִיל בְּמִלְחָמוֹת. וְהַמִּדָּה הַזֹּאת מְשֻׁבַּחַת כְּשֶׁהִיא נִרְאֵית בִּמְקוֹמָהּ וּבְעִתָּהּ וּכְפִי מַה שֶּׁהוּא מְשַׁעֵר הַצָּלָתוֹ מִמַּה שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ. וְאִם הוּא יוֹצֵא מִן הַדֶּרֶךְ הַשָּׁוָה הַנְּכוֹנָה עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה הַגְּמוּרָה וְהַמִּיתָה — הַמִּדָּה הַזֹּאת מִדַּת שִׁגָּעוֹן וְהִיא מִדָּה מְגֻנָּה.
Sobre estas dos midot dijo el Sabio (Mishlé 28:14) «dichoso el hombre que siempre teme, pero el que endurece su corazón caerá en el mal». Ahora bien, los grandes hombres recordados por esta midá tenían señales superiores, y en ellos se manifestaba aquella fuerza, como Yehoshúa, Shimshón, Guidón, Shaúl, David, Yehonatán, Avner y Yoav —la paz sea con ellos— y otros semejantes, en quienes se manifestó la valentía y por ella fueron alabados. Y al contrario, aquel en quien se manifestó la cobardía y la pereza no fue alabado por ello, como habré de recordar en la puerta siguiente a esta.
וּבְאֵלֶּה שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת אָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי כ"ח י"ד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בָּרָעָה. אַךְ הָאֲנָשִׁים הַגְּדוֹלִים הַנִּזְכָּרִים בַּמִּדָּה הַזֹּאת הָיוּ לָהֶם אוֹתוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְהֶרְאוּ בָּהֶם הַכֹּחַ הַהוּא כִּיהוֹשֻׁעַ וְשִׁמְשׁוֹן וְגִדְעוֹן וְשָׁאוּל וְדָוִד וִיהוֹנָתָן וְאַבְנֵר וְיוֹאָב ע"ה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם מֵאֲשֶׁר כְּמוֹתָם אֲשֶׁר נִרְאֲתָה בָּהֶם הַגְּבוּרָה וְהָיוּ מְשֻׁבָּחִים בַּעֲבוּרָהּ. וּבְהֵפֶךְ זֶה מִי שֶׁנִּרְאֲתָה בּוֹ הַמֹּרֵךְ וְהָעַצְלָה וְלֹא נִשְׁתַּבְּחוּ עָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר אֲנִי עָתִיד לְזָכְרָם בַּשַׁעַר הַסָּמוּךְ לָזֶה.
Y conviene conducirse con esta midá en el servicio a Dios, como sabes de Moshé Rabenu, la paz sea con él, cuando castigó a los hombres del becerro, al decir (Shemot 32:27) «ponga cada uno su espada al muslo». Y como sabes de Pinjás en su celo, como está escrito (Bamidbar 25:7) «y vio Pinjás hijo de Elazar, y se levantó de entre la congregación y tomó una lanza». Y en todo tiempo esta midá —quiero decir, la valentía— se distinguía en las almas de los grandes hombres, los caudillos, los valientes. Y de lo que dijo uno de los filósofos: «elige la muerte y te añadirán años de vida». Y los árabes llamaban «loco» al valiente.
וְרָאוּי לְהִתְנַהֵג בַּמִּדָּה הַזֹּאת בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתָּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי הָעֵגֶל בְּאָמְרוֹ (שְׁמוֹת ל"ב כ"ז) שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. וְכַאֲשֶׁר יָדַעְתָּ מִפִּינְחָס בְּעִנְיַן קִנְאָתוֹ כמ"ש (בַּמִּדְבָּר כ"ה ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח. וּבְכָל עֵת הָיְתָה הַמִּדָּה הַזֹּאת רְצוֹנִי לוֹמַר מִדַּת הַגְּבוּרָה נִכֶּרֶת בְּנַפְשׁוֹת הָאֲנָשִׁים הַגְּדוֹלִים הָאַלּוּפִים הַגִּבּוֹרִים. וּמִמַּה שֶׁאָמַר א' מִן הַפִילוֹסוֹפִים: בְּחַר בְּמָוֶת יוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. וְהָיוּ בְּנֵי הֶעֲרָב קוֹרְאִים לְגִבּוֹר מְשֻׁגָּע.
El sensato debe conducirse con esta midá de manera equilibrada, para que no lo llamen loco, y conducirse con ella por el camino bueno y recto. Y dijeron: el valiente solo se conoce en el momento de las adversidades. Y dijo el filósofo: la definición de la valentía es el arrojo y la serenidad conforme a lo que exigen la sabiduría y la verdad, soportando lo que amas y lo que odias. La valentía no es la obstinación en palabras falsas, la persistencia en lo vano y el aguante de la fatiga, pues eso es de las midot de las bestias malignas. La valentía es que el hombre soporte por la verdad y domine su deseo, hasta que la muerte por el buen camino —que después hallará— le resulte mejor que la vida por el camino opuesto, el del mal, tal como se lo reveló el juicio de la sabiduría. Y en el libro Likutei, sobre la valentía, se dice que la valentía proviene de la naturaleza del alma noble, frente a la fuerza que reside en el cuerpo.
וְצָרִיךְ הַמַּשְׂכִּיל שֶׁיִּתְנַהֵג בַּמִּדָּה הַזֹּאת הַמִּנְהָג הַשָּׁוֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרֵא מְשֻׁגָּע וְיִתְנַהֵג בָּהּ עַל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. וְאָמְרוּ אֵין הַגִּבּוֹר נוֹדַע אֶלָּא בְּעֵת הַקּוֹרוֹת. וְאָמַר הַפִילוֹסוֹף: גֶּדֶר הַגְּבוּרָה הָאֹמֶץ וְהַיִּשּׁוּב כְּפִי מַה שֶּׁמְּחַיֶּבֶת הַחָכְמָה וְהָאֱמֶת וְתִסְבֹּל מַה שֶּׁתֶּאֱהַב וּמַה שֶּׁתִּשְׂנָא. וְאֵין הַגְּבוּרָה הָעִקְּשׁוּת בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר וְהַתְמָדָה עַל הַשָּׁוְא וְסֵבֶל הַיְגִיעָה כִּי זֶה מִמִּדּוֹת הַחַיּוֹת הָרָעוֹת. אַךְ הַגְּבוּרָה שֶׁיִּסְבּוֹל הָאָדָם עַל הָאֱמֶת וְשֶׁיִּמְשׁוֹל בְּתַאֲוָתוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ הַמָּוֶת עַל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יִמְצָאֶנָּהּ אַחַר כֵּן טוֹב מִן הַחַיִּים עַל שֶׁכְּנֶגְדָּהּ מִן הָרָע, אֲשֶׁר גִּלָּה אוֹתוֹ לוֹ דִּין הַחָכְמָה [וּבְסֵּפֶר] לְקוֹטִי בִּגְּבוּרָה, אוֹמֵר כִּי הַגְּבוּרָה מִטֶּבַע הַנֶּפֶשׁ הַחֲשׁוּבָה לְעֻמַּת הַכֹּחַ בַּגּוּף.
מִדַּת הַמֹּרֶךְ
En esta cuarta puerta de la quinta parte hablaremos de la cobardía. Esta midá se encuentra sobre todo en las almas viles, pobres y despreciables, y es una midá reprobable. El sensato debe cuidarse de ella y no habituarse a ella. Ha de esforzarse por alejarla de su alma y apartarla de sí, porque no reporta ningún provecho; al contrario, trae el reproche y la mala fama, y conduce a la bajeza y a la vileza. Los hombres dignos, los de gran corazón, la aborrecen y la desprecian —después de emplear la fuerza de su discernimiento y su inteligencia en los modos de manejarla en aquellos casos en que resulta útil para salvarse de grandes peligros.
הַשַּׁעַר הַד' מִן הַחֵלֶק הַה' נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַמֹּרֶךְ. הַמִּדָּה הַזֹּאת יוֹתֵר מַה שֶּׁתִּמְצָא בַּנְּפָשׁוֹת הַפְּחוּתוֹת הַדַּלּוֹת הַנְּמִבְזוֹת, וְהִיא מִדָּה מְגֻנָּה. וְצָרִיךְ הַמַּשְׂכִּיל לְהִזָּהֵר מִמֶּנָּה וְאַל יַרְגִּיל בָּהּ. וְיִשְׁתַּדֵּל לְהַרְחִיקָהּ מִנַּפְשׁוֹ וְלַהֲסִירָהּ מֵעָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְבִיאָה שׁוּם תּוֹעֶלֶת. אֲבָל הִיא מְבִיאָה הַגְּנוּת וְהַשֵּׁם הָרָע וְגוֹרֶמֶת לִפְחִיתוּת וְלִגְרִיעוּת. וְהָאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים אַנְשֵׁי הַלְּבָבוֹת הֵם מוֹאֲסִים אוֹתָהּ וְגוֹעֲלִים בָּהּ, אַחַר שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחַ הַכָּרָתָם וּתְבוּנָתָם בְּדַרְכֵי הַנְהָגָתָהּ בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר תִּהְיֶה בָּהֶם גּוֹרֶמֶת לְהַצָּלָה מִן הַסַּכָּנוֹת הַגְּדוֹלוֹת.
Una de las ramas de esta midá es la pereza, que ya mencionamos, y ya se dijo de ella cuánto reproche y afrenta conlleva, y lo que dijo el sabio Shlomó, la paz sea con él (Mishlé 26:15) «hunde el perezoso su mano en el plato, y le cuesta llevarla de nuevo a su boca». Y este es el colmo de la afrenta y el reproche. Del perezoso y del pusilánime se sabe que dice: «no iré de una ciudad a otra por miedo a los bandidos y a las fieras», como se dice (Mishlé 26:13) «dice el perezoso: hay un león en el camino, un león entre las plazas». «No me ocuparé en el comercio para no perder, no ayunaré para no enfermar, no daré tzedaká para no empobrecer»; y cosas semejantes, que lo llevan a la ociosidad, hasta que no le es posible ninguna acción ni ningún deseo. Simplemente se queda quieto, sentado en su sitio, sin moverse de su cama, como se dice (Mishlé 26:14) «la puerta gira sobre su gozne, y el perezoso sobre su cama». El hombre sensato no debe reforzar esta midá ni conducirse con ella, para no ser conocido por ella.
וּמִסְּעִיפֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת הָעַצְלָה אֲשֶׁר הִזְכַּרְנוּ כְּבָר. וּכְבָר מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בָּהּ מִן הַגְּנוּת וְהַחֶרְפָּה וּמַה שֶּׁאָמַר הֶחָכָם שְׁלֹמֹה עָ"ה (מִשְׁלֵי כ"ו ט"ו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלַּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו. וְזֶה תַּכְלִית הַחֶרְפָּה וְהַגְּנוּת. וְהַדָּבָר הַיָּדוּעַ מִן הֶעָצֵל וְרַךְ הַלֵּבָב שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא אֵלֵךְ מֵעִיר אֶל עִיר מִפְּנֵי פַּחַד הַלִּסְטִים וְהַחַיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם כ"ו י"ג) אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדֶּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחוֹבוֹת. וְלֹא אֶתְעַסֵּק בַּשְׁחוֹרָה שֶׁלֹּא אַפְסִיד וְלֹא אֶתְעַנֶּה שֶׁלֹּא אֶחֱלֶה וְלֹא אֶתֵּן בִּצְדָקָה שֶׁלֹּא אִוָּרֵשׁ. וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מְבִיאִים לִידֵי הַבַּטָּלָה עַד שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לוֹ שׁוּם מַעֲשֵׂה וְלֹא שׁוּם תַּאֲוָה. אַךְ הוּא שׁוֹקֵט וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ זָז מִמִּטָּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם כ"ו י"ד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ. וְאֵין הָאָדָם הַמַּשְׂכִּיל צָרִיךְ לְהַגְבִּיר הַמִּדָּה הַזֹּאת וְלֹא לְהִתְנַהֵג בָּהּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוֹדַע בָּהּ.
Y sería como quien piensa en su corazón que morirá antes de que se cumplan sus días, y cosas por el estilo. Pero en un caso del que es imposible salvarse si uno arriesga en él su alma y su persona, lo justo es que se muestre en él la cobardía y la pereza. Como dijeron de un hombre a quien el rey quiso enviar a un lugar de peligro y se negó a ir, y el rey lo insultó. Él le dijo: «mejor que me insultes estando yo vivo, que no que reces por mí estando yo muerto». Y veo que esta midá la practican los hombres del placer y del descanso más que el resto de la gente. No comprenden que el propio descanso no lo alcanzarán sino tras un gran esfuerzo y tras arreglar los quehaceres y asuntos que necesitan, como se dice (Mishlé 24:27) «prepara fuera tu labor, disponla en el campo, y después edifica tu casa». En cambio, el descanso ocioso encierra en sí la pereza y la cobardía.
וְיִהְיֶה כְּמִי שֶׁחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיֵּהָרֵג קֹדֶם שֶׁיִּמְלְאוּ יָמָיו וְהַדּוֹמֶה לְזֶה אַךְ בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ אִם יָשִׂים בּוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת עַצְמוֹ הַדִּין הוּא שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ מִדַּת הַמּוֹרֵךְ וְהָעַצְלָה. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל אָדָם אֶחָד שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְשָׁלְחוֹ אֶל מְקוֹם סַכָּנָה וּמֵאֵן לָלֶכֶת. וְחֵרְפוֹ הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: טוֹב שֶׁתְּחָרְפֵנִי וַאֲנִי חַי מִשֶּׁתִּתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וַאֲנִי מֵת. וַאֲנִי רוֹאֶה הַמִּדָּה הַזֹּאת מִתְנַהֲגִים בָּהּ אַנְשֵׁי הַתַּעֲנוּג וְהַמְּנוּחָה בָּעוֹלָם מִשְּׁאַר בְּנֵי אָדָם. וְלֹא יָבִינוּ כִּי הַמְּנוּחָה עַצְמָהּ לֹא תִּגָּמֵר לָהֶם אֶלָּא אַחַר הַטֹּרַח הַגָּדוֹל וְתִקּוּן הָעֲסָקִים וְהָעִנְיָנִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לָהֶם. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם כ"ד כ"ז) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךָ וְאַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. אַךְ הַמְּנוּחָה הַמִּתְבּוֹדֶדֶת כָּלַל עִנְיָנָהּ הָעַצְלָה וְהַמֹּרֶךְ.
Y ya sabes lo que le ocurre al hombre perezoso, hasta quedarse privado de todos sus recursos y provechos cuando lo alcanza la pobreza, como se dice (Mishlé 24:33-34) «un poco de sueño, un poco de dormitar... y llegará tu pobreza como un vagabundo». Y además, esta midá provoca en el cuerpo enfermedades y grandes dolencias, muchas y variadas, como la pesadez, la hinchazón, la ciática, la gota y la epilepsia, y otras semejantes entre las extrañas enfermedades que sobrevienen por la debilidad de la fuerza digestiva. Hasta que esta midá se le vuelve natural, sin que pueda ya desprenderse de ella, y llega a pensar que lo contrario es reprobable —sobre todo si al perezoso le coincide un temperamento flemático con la vejez, pues estos le aumentan la pesadez y la pereza.
וּכְבָר יָדַעְתָּ מַה שֶּׁיִּקְרֶה הָאָדָם הֶעָצֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה חָסֵר מִכָּל תַּקָּנוֹתָיו וְתוֹעֲלוֹתָיו כַּאֲשֶׁר יִפְגְּעֵהוּ הָרָשׁ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם כ"ד ל"ג־ל"ד) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת... וּבָא כִּמְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ. וְעוֹד כִּי הַמִּדָּה הַזֹּאת גּוֹרֶמֶת בַּגּוּף חֳלָיִים וּמַדְוִים גְּדוֹלִים רַבִּים כְּמוֹ הַכֹּבֶד וְהַנֶּפַח וְגִיד הַנָּשֶׁה וְחוֹלִי הַפּוֹדְגְרָא וְחוֹלִי הִפִּיל, וְהַדּוֹמֶה לָאֵלֶּה מִן הַחֳלָיִים הַמְּשֻׁנִּים אֲשֶׁר יִקְרוּ מִמִּעוּט הַכֹּחַ הַמְעַכֵּל. עַד שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת בַּטֶּבַע שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַעְתִּיקָהּ מִמֶּנּוּ וְיַחֲשׁוֹב שֶׁכְּנֶגְדָּהּ מְגֻנֶּה, כ"ש אִם יִזְדַּמֵּן לְעָצֵל מֶזֶג הַלֵּחָה עִם יְמֵי הַזִּקְנָה כִּי הֵם יוֹסִיפוּ לוֹ כֹּבֶד וְעַצְלָה.
Que Dios nos libre de las midot reprobables y nos guíe por el camino bueno y recto, amén. Concluido y terminado; alabanza a Dios, grande y temible. En la víspera de Rosh Hashaná del año de «traerán presentes al Temible». En nuestros días sea reconstruida la Casa Elegida, amén.
וְהָאֵל יַצִּילֵנוּ מִן הַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת וְיַדְרִיכֵנוּ בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה ויר"א. תַּם וְנִשְׁלָם שֶׁבַח לָאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. בְּעֶרֶב ר"ה שְׁנַת יוֹבִילוֹ שַׁ"י לַמּוֹרָא. בְּיָמֵינוּ יִבָּנֶה בֵּית הַבְּחִירָה אָמֵן.
Texto del colofón del libro en la primera edición, impresa junto con el Séfer Jovot haLevavot:
נֹסַח חֲתִימַת הַסֵּפֶר דְּפוּס רִאשׁוֹן הַנִּדְפַּס בְּיַחַד עִם ס' חוֹבַת הַלְּבָבוֹת:
Dijo Yitzjak: Bendeciré a HaShem, que me aconsejó, me fortaleció y me dio ánimo para comenzar y concluir estas dos ilustres obras. En ellas todo hombre hallará reposo para su alma, al brillar su lámpara sobre su cabeza. El deseoso buscará la voluntad, las palabras que anhela; su alma sedienta ansía ceñirla y fortalecerla. No es cosa oculta ni lejana. Dulce es el sueño del que sirve a HaShem por amor. Sale el sol y viene a cumplir su servicio; en día de bien, abundante es su luz. Dichoso el hombre que se deleita en sus mitzvot: llenará su mano para que no se aparte de él, y pondrá en ella su corazón y sus ojos todos los días. Y serán gemelos de los Urim veTumim, provisión para su camino al final de los días. Y yo anduve en mi integridad y corregí con toda la fuerza de mi mano; aunque los errores de imprenta, ¿quién los comprende? ¿Y quién ha puesto en ellos su mano y ha quedado libre de una letra de menos, de más o cambiada? El sensato corregirá lo torcido que pueda corregir.
אָמַר יִצְחָק אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי — חִזְּקַנִי וְאִמְּצַנִי לְהַתְחִיל וּלְהַשְׁלִים ב' הַחִבּוּרִים הַמְפֹאָרִים הָאֵלֶּה. בָּהֶם כָּל אֱנוֹשׁ יִמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹ בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשׁוֹ. לְתַאֲוָה יְבֻקַּשׁ רָצוֹן דִּבְרֵי חֵפֶץ נַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה לְחָבְשָׁהּ וּלְחַזְּקָהּ. לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה. מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד אֶת ה' מֵאַהֲבָה. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא לִצְבוֹא צָבָא. בְּיוֹם טוֹבָה נָפִישׁ נְהוֹרֵיהּ טוּבָא. אַשְׁרֵי אִישׁ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ וְשָׂם לִבּוֹ וְעֵינָיו בּוֹ כָּל הַיָּמִים. וְיִהְיוּ תּוֹאֲמִים לְאוּרִים וְתוּמִים. צֵידָה לְדַרְכּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וַאֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וְהִגַהְתִּי כְּחֶזְקַת הַיָּד גַּם כִּי שְׁגִיאוֹת הַדְּפוּס מִי יָבִין וּמִי שָׁלַח יָדוֹ בָּהּ וְנִקָּה חָסֵר אוֹ יָתִיר אוֹ חַלִיף. וְהַמַּשְׂכִּיל יְתַקֵּן מְעֻוָּת שֶׁיּוּכַל לִתְקוֹן.
Y para hermosura y adorno de esta obra, este canto está dispuesto en mi boca:
וּלְיוֹפִי וְהִדּוּר זֹאת הַמְּלָאכָה, זֹאת הַשִּׁירָה בְּפִי עֲרוּכָה:
Dichoso el hombre que ilumina al brillar la lámpara sobre su cabeza, y le sirve de cura para el alma.
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יָאִיר בְּהִלּוֹ נֵר עֲלֵי רֹאשׁוֹ וְיִהְיֶה לוֹ לְמַרְפֵּא נֶפֶשׁ.
Para el alma será siempre luz eterna y reposo, y hallará descanso.
אֶל הַנְּשָׁמָה יִהְיֶה תָּמִיד לְאוֹר עוֹלָם וּמַרְגּוֹעַ וַיִּמְצָא נֶפֶשׁ.
Estas son las dos luces para legar a los que me aman: el Jovot haLevavot y las midot del alma.
אֵלֶּה שְׁנֵי אוּרִים לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי חוֹבַת לְבָבוֹת אִישׁ וּמִדּוֹת נֶפֶשׁ.
